הסימן הראשון, לעיתים קרובות, הוא דקירה בברך או בגב.
נוקשות בבסיס האגודל, או כאב חד המפלח את הרגל מהמותן אל השוק ביציאה מהמכונית.
אבל אם אתם אפילו במרחק צעקה מגיל העמידה, יש סיכוי שאתם סובלים מאוסטאוארתריטיס, מחלה ניוונית שבה הסחוס- בולם הזעזועים הטבעי, שמרפד את פנים המפרקים- מתחיל להיהרס.
בעבר הרופאים קטלגו אותה כמחלת זקנה, אבל עכשיו הם סבורים שצורה זו של ארתריטיס - השכיחה ביותר מתוך כ-100 סוגים נטול הכאב בתחילה, כשאתם עדיין בשנות ה-30 לחייכם, שנות ה-20, ואפילו קודם. רק כשתגיעו לשנות ה-40 או ה-50 תתחילו להרגיש את אותן דקירות, סימנים לכך שהמחלה מתחילה אולי להשפיע על עצמותיכם. בשלב זה הנזק כבר נגרם, ואפילו הטיפולים הטובים ביותר לא יוכלו לעשות הרבה יותר מאשר להקל את הכאב ולנסות לשמור על הסטטוס קוו במפרקים ההולכים ומתנוונים.
מה זה ארתריטיס?
מבחינה מדעית זהו שם כללי לדלקת מפרקים. קיימים סוגים רבים של דלקות מפרקים כרוניות. הנפוצה ביותר היא אוסטאוארתריטיס, שהיא לא דלקת של המפרקים, אלא מצב של בלאי של הסחוסים יחד עם תגובות שנוצרות במפרק ובעצם. לזה מתכוונים בדרך כלל בציבור כשמדברים על ארתריטיס.
במי פוגעת המחלה?
היא עלולה לפגוע בכל אדם. אצל רבים רואים סימנים ראשונים כבר בגיל 40, ואם עושים צילום ברכיים או ידיים לבני 70 ומעלה, לרובם יש שינוי כלשהו בסחוסים ובעצמות.
המחלה נפוצה יותר בנשים.
רוב האנשים, בעיקר הצעירים, אינם סובלים מכאבים. אחרים סובלים ממגבלות תנועה וכאבים, בעיקר כשהפגיעה מתרחשת במפרקים נושאי משקל שבהם השחיקה רבה יותר: ברכיים, ירכיים וכפות הרגליים - אבל גם כשנפגעים מפרקי אצבעות הידיים ושורש כף היד.
גם בעלי חיים סובלים מהמחלה. רוב בעלי החיים בעלי החוליות, כולל דגים ועופות, לוקים בה.
שורשי המחלה בתקופה הפרהיסטורית. קיימים ממצאים במאובנים של בעלי חיים, אפילו בדינוזאורים ובאדם הקדמון.
מה הסיבה להתפתחות המחלה?
למרות שמדובר במחלה נפוצה ועתיקה, עדיין לא ידוע מה הסיבה העקרונית להתפתחותה.
ידוע שיש השפעות גנטיות, למרות שהמחלה אינה תורשתית. היא לא עוברת מדור לדור בצורה צפויה ומקובלת, ולכן המסקנה היא שתורשה אינה חלק בלעדי בהתפתחותה, אלא שמצטרפים אליה גורמים נוספים, כגון פגם בחילוף החומרים של הסחוס או חבלה חוזרת הקשורה למקצוע של האדם - כמו ספורטאי מקצועי, עבודות קידוח בפטיש אוויר, זעזועים קבועים ממכשירים רוטטים, ואפילו תנועות מונוטוניות של תופרות קונפקציה במפעל.
בנוסף, עם השנים הסחוס מאבד חלק מיכולת השיקום והתחזוקה של עצמו. כשמגיעים לנקודה שבה כוחות השחיקה עולים על כוחות ההתחדשות מתחיל תהליך של שינויים ביוכימיים בסחוס, ובהמשך יתפתחו בו סדקים מיקרוסקופיים, ואחר כך תהיה ירידה בעובי הסחוס עד לשחיקה מלאה, שבה עצם נשחקת בעצם. מכאן מגיעות תגובות משניות של רקמות הקשורות למפרק, כמו קרום המפרק האחראי להזנת הסחוס ומכיל בתוכו כלי דם, עצבים ותאים פעילים. גם העצם והגידים מגיבים לשחיקת הסחוס כולו.
הסחוס המפתח באוסטאוארתריטיס
הסחוס מצוי בין שתי עצמות נעות (יש סחוס גם במקומות שאינם נעים, כמו: קצה האף, אוזניים, בין צלעות), ולמרות שהוא נראה רקמה אדישה, משעממת, לבנבנה, זוהי רקמה שתפקידיה חשובים מאוד, כמו מתן אפשרות לתנועה חלקה ללא חיכוך. היא חשובה גם בבלימה, בספיגה ובפיזור זעזועים. אבל למרבה הצער, לפעמים הרקמה הזאת לא ממלאת את תפקידה. למרות זאת, עד היום לא נמצא לה תחליף שווה ערך. התחליף היעיל ביותר שקיים, שתלים מלאכותיים של מפרקים, יכול להחזיק מעמד עד כ-15 שנה.
תאי הסחוס
לסחוס אין כלי דם, ולכן התזונה שלו מגיעה בספיגה, או פעפוע, מהנוזל שבו הוא מצוי ומשמן את התנועה במפרק. איכות הנוזל נפגעת במצבים חולניים ובמצבי דלקת. יש מצבים שבהם נפח הנוזל גדל מאוד והוא גורם לנפיחות האזור הפגוע ולכאבים. הנוזל החולה יכול להכיל חומרים דלקתיים ואנזימים פעילים, שעלולים לאכל את מרכיבי הסחוס והמפרק.
איך אפשר למנוע את התפתחות המחלה?
נטילת שני תוספי המזון, גלוקוזמין וכונדרואיטין, כנראה עשויה להאט את קצב שחיקת המפרקים, אבל אין לכך הוכחות חד משמעיות.
מי שנוטל תרופות לדילול הדם צריך להיזהר בנטילת התוספים האלה.
גלוקוזמין גם עלול להעלות את רמת האינסולין בדם של חולי סוכרת.
עודף משקל קשור בהגדלת הסיכון; כל קילוגרם של משקל מורגש בהליכה כ-4 ק"ג על המפרק נושא המשקל, ובריצה כפול מזה - 8 ק"ג.
עבודה פיזית קשה מגבירה את הבעיה.
כדאי לנעול נעליים בולמות זעזועים ולפתח שרירים.
לסיכום, לפי שעה, אין דרך אמיתית למניעת המחלה ואין מניעה מלאה.
מהם הסימנים להתפתחות המחלה?
המחלה מתחילה לרוב במפרק אחד או במפרקים בודדים - בעיקר במפרקי האצבעות, בסיסי האגודלים, הצוואר, הגב התחתון, הבהונות, הירכיים והברכיים.
הסימפטום הראשון הוא כאב שמחמיר בעקבות פעילות גופנית.
אצל אנשים מסוימים המפרק עלול להיות נוקשה אחרי חוסר פעילות, והנוקשות משתחררת 30 דקות מרגע שמניעים את המפרק.
כשהנזק מהאוסטאוארתריטיס מחמיר, יכולת הנעת המפרק מוגבלת והוא עלול לקפוא בתנוחה מכופפת.
הביטוי העיקרי של שחיקת הסחוס הוא כאב הקשור לתנועה שנרגע בזמן מנוחה. אך כשהשחיקה ניכרת, הכאב קיים גם במנוחה.
סימפטומים נוספים הם חריקת המפרק ועיוותים במפרקים בקצות האצבעות.
כשהמחלה מתקדמת נוצרת נפיחות המלווה בכאבים, כתוצאה מהצטברות נוזלים במפרק.
בניגוד לדלקת מפרקים כללית בגוף, באוסטאוארתריטיס אין תופעות כמו: חום, חולשה והרגשה כללית רעה.
מהו הטיפול באוסטאוארתריטיס?
בסל התרופות כלולה תרופה שמקטינה את קצב השחיקה ונקראת ארט-50. היא מעכבת את אחת המולקולות הדלקתיות המשתתפות בשחיקה, ויש הוכחות שהיא מסוגלת להפחית סימפטומים ולהאט את השחיקה. תופעות הלוואי שלה הן יציאות רכות.
אמצעים נוספים הם משככי כאבים ותרופות אנטי דלקתיות כמו: וולטרן, ואיוקס ולקסין, המיועדות לטיפול בדלקות משנה באזור. אם המפרק נפוח וכואב, אפשר להזריק לתוכו תרופה ממשפחת הקורטיזון שיש לה פעולה אנטי דלקתית חזקה ולגרום להקלה זמנית.
בשנים האחרונות מזריקים למפרק תכשירים שדומים לנוזל המפרק ומכילים חומצה הילורונית. יש להם אפקט מתמשך אפילו עד חצי שנה והם מקילים את הסימפטומים והתפקוד, אבל מתאימים בעיקר למפרקים הגדולים, בעיקר בברכיים.
אפשר לשאוב את עודפי הנוזל.
אפשר לנתח ולהחליף מפרקים מסוימים, כמו מפרק הירך והברך, בהצלחה גבוהה יחסית.
