יום שני, 22 ביוני 2015

מהי ארתריטיס?

הסימן הראשון, לעיתים קרובות, הוא דקירה בברך או בגב.
נוקשות בבסיס האגודל, או כאב חד המפלח את הרגל מהמותן אל השוק ביציאה מהמכונית.
אבל אם אתם אפילו במרחק צעקה מגיל העמידה, יש סיכוי שאתם סובלים מאוסטאוארתריטיס, מחלה ניוונית שבה הסחוס- בולם הזעזועים הטבעי, שמרפד את פנים המפרקים- מתחיל להיהרס.
בעבר הרופאים קטלגו אותה כמחלת זקנה, אבל עכשיו הם סבורים שצורה זו של ארתריטיס - השכיחה ביותר מתוך כ-100 סוגים נטול הכאב בתחילה, כשאתם עדיין בשנות ה-30 לחייכם, שנות ה-20, ואפילו קודם. רק כשתגיעו לשנות ה-40 או ה-50 תתחילו להרגיש את אותן דקירות, סימנים לכך שהמחלה מתחילה אולי להשפיע על עצמותיכם. בשלב זה הנזק כבר נגרם, ואפילו הטיפולים הטובים ביותר לא יוכלו לעשות הרבה יותר מאשר להקל את הכאב ולנסות לשמור על הסטטוס קוו במפרקים ההולכים ומתנוונים.

מה זה ארתריטיס?
מבחינה מדעית זהו שם כללי לדלקת מפרקים. קיימים סוגים רבים של דלקות מפרקים כרוניות. הנפוצה ביותר היא אוסטאוארתריטיס, שהיא לא דלקת של המפרקים, אלא מצב של בלאי של הסחוסים יחד עם תגובות שנוצרות במפרק ובעצם. לזה מתכוונים בדרך כלל בציבור כשמדברים על ארתריטיס.

במי פוגעת המחלה?
היא עלולה לפגוע בכל אדם. אצל רבים רואים סימנים ראשונים כבר בגיל 40, ואם עושים צילום ברכיים או ידיים לבני 70 ומעלה, לרובם יש שינוי כלשהו בסחוסים ובעצמות.
המחלה נפוצה יותר בנשים.
רוב האנשים, בעיקר הצעירים, אינם סובלים מכאבים. אחרים סובלים ממגבלות תנועה וכאבים, בעיקר כשהפגיעה מתרחשת במפרקים נושאי משקל שבהם השחיקה רבה יותר: ברכיים, ירכיים וכפות הרגליים - אבל גם כשנפגעים מפרקי אצבעות הידיים ושורש כף היד.
גם בעלי חיים סובלים מהמחלה. רוב בעלי החיים בעלי החוליות, כולל דגים ועופות, לוקים בה.
שורשי המחלה בתקופה הפרהיסטורית. קיימים ממצאים במאובנים של בעלי חיים, אפילו בדינוזאורים ובאדם הקדמון.

מה הסיבה להתפתחות המחלה?
למרות שמדובר במחלה נפוצה ועתיקה, עדיין לא ידוע מה הסיבה העקרונית להתפתחותה.
ידוע שיש השפעות גנטיות, למרות שהמחלה אינה תורשתית. היא לא עוברת מדור לדור בצורה צפויה ומקובלת, ולכן המסקנה היא שתורשה אינה חלק בלעדי בהתפתחותה, אלא שמצטרפים אליה גורמים נוספים, כגון פגם בחילוף החומרים של הסחוס או חבלה חוזרת הקשורה למקצוע של האדם - כמו ספורטאי מקצועי, עבודות קידוח בפטיש אוויר, זעזועים קבועים ממכשירים רוטטים, ואפילו תנועות מונוטוניות של תופרות קונפקציה במפעל.
בנוסף, עם השנים הסחוס מאבד חלק מיכולת השיקום והתחזוקה של עצמו. כשמגיעים לנקודה שבה כוחות השחיקה עולים על כוחות ההתחדשות מתחיל תהליך של שינויים ביוכימיים בסחוס, ובהמשך יתפתחו בו סדקים מיקרוסקופיים, ואחר כך תהיה ירידה בעובי הסחוס עד לשחיקה מלאה, שבה עצם נשחקת בעצם. מכאן מגיעות תגובות משניות של רקמות הקשורות למפרק, כמו קרום המפרק האחראי להזנת הסחוס ומכיל בתוכו כלי דם, עצבים ותאים פעילים. גם העצם והגידים מגיבים לשחיקת הסחוס כולו.

הסחוס המפתח באוסטאוארתריטיס
הסחוס מצוי בין שתי עצמות נעות (יש סחוס גם במקומות שאינם נעים, כמו: קצה האף, אוזניים, בין צלעות), ולמרות שהוא נראה רקמה אדישה, משעממת, לבנבנה, זוהי רקמה שתפקידיה חשובים מאוד, כמו מתן אפשרות לתנועה חלקה ללא חיכוך. היא חשובה גם בבלימה, בספיגה ובפיזור זעזועים. אבל למרבה הצער, לפעמים הרקמה הזאת לא ממלאת את תפקידה. למרות זאת, עד היום לא נמצא לה תחליף שווה ערך. התחליף היעיל ביותר שקיים, שתלים מלאכותיים של מפרקים, יכול להחזיק מעמד עד כ-15 שנה.

תאי הסחוס
לסחוס אין כלי דם, ולכן התזונה שלו מגיעה בספיגה, או פעפוע, מהנוזל שבו הוא מצוי ומשמן את התנועה במפרק. איכות הנוזל נפגעת במצבים חולניים ובמצבי דלקת. יש מצבים שבהם נפח הנוזל גדל מאוד והוא גורם לנפיחות האזור הפגוע ולכאבים. הנוזל החולה יכול להכיל חומרים דלקתיים ואנזימים פעילים, שעלולים לאכל את מרכיבי הסחוס והמפרק.

איך אפשר למנוע את התפתחות המחלה?
נטילת שני תוספי המזון, גלוקוזמין וכונדרואיטין, כנראה עשויה להאט את קצב שחיקת המפרקים, אבל אין לכך הוכחות חד משמעיות.
מי שנוטל תרופות לדילול הדם צריך להיזהר בנטילת התוספים האלה.
גלוקוזמין גם עלול להעלות את רמת האינסולין בדם של חולי סוכרת.
עודף משקל קשור בהגדלת הסיכון; כל קילוגרם של משקל מורגש בהליכה כ-4 ק"ג על המפרק נושא המשקל, ובריצה כפול מזה - 8 ק"ג.
עבודה פיזית קשה מגבירה את הבעיה.
כדאי לנעול נעליים בולמות זעזועים ולפתח שרירים.
לסיכום, לפי שעה, אין דרך אמיתית למניעת המחלה ואין מניעה מלאה.

מהם הסימנים להתפתחות המחלה?
המחלה מתחילה לרוב במפרק אחד או במפרקים בודדים - בעיקר במפרקי האצבעות, בסיסי האגודלים, הצוואר, הגב התחתון, הבהונות, הירכיים והברכיים.
הסימפטום הראשון הוא כאב שמחמיר בעקבות פעילות גופנית.
אצל אנשים מסוימים המפרק עלול להיות נוקשה אחרי חוסר פעילות, והנוקשות משתחררת 30 דקות מרגע שמניעים את המפרק.
כשהנזק מהאוסטאוארתריטיס מחמיר, יכולת הנעת המפרק מוגבלת והוא עלול לקפוא בתנוחה מכופפת.
הביטוי העיקרי של שחיקת הסחוס הוא כאב הקשור לתנועה שנרגע בזמן מנוחה. אך כשהשחיקה ניכרת, הכאב קיים גם במנוחה.
סימפטומים נוספים הם חריקת המפרק ועיוותים במפרקים בקצות האצבעות.
כשהמחלה מתקדמת נוצרת נפיחות המלווה בכאבים, כתוצאה מהצטברות נוזלים במפרק.
בניגוד לדלקת מפרקים כללית בגוף, באוסטאוארתריטיס אין תופעות כמו: חום, חולשה והרגשה כללית רעה.

מהו הטיפול באוסטאוארתריטיס?
בסל התרופות כלולה תרופה שמקטינה את קצב השחיקה ונקראת ארט-50. היא מעכבת את אחת המולקולות הדלקתיות המשתתפות בשחיקה, ויש הוכחות שהיא מסוגלת להפחית סימפטומים ולהאט את השחיקה. תופעות הלוואי שלה הן יציאות רכות.
אמצעים נוספים הם משככי כאבים ותרופות אנטי דלקתיות כמו: וולטרן, ואיוקס ולקסין, המיועדות לטיפול בדלקות משנה באזור. אם המפרק נפוח וכואב, אפשר להזריק לתוכו תרופה ממשפחת הקורטיזון שיש לה פעולה אנטי דלקתית חזקה ולגרום להקלה זמנית.
בשנים האחרונות מזריקים למפרק תכשירים שדומים לנוזל המפרק ומכילים חומצה הילורונית. יש להם אפקט מתמשך אפילו עד חצי שנה והם מקילים את הסימפטומים והתפקוד, אבל מתאימים בעיקר למפרקים הגדולים, בעיקר בברכיים.
אפשר לשאוב את עודפי הנוזל.
אפשר לנתח ולהחליף מפרקים מסוימים, כמו מפרק הירך והברך, בהצלחה גבוהה יחסית.
 

אוסטיאופניה ו-BMD

לפני תקופת הדנסיטומטריה, המילה שימשה רנטגנולוגים בתיאור עצמות שנראו שקופות יחסית לעצמות 
תקינות ואוסטיאופורוזיס הוגדרה בהופעת שברים בחוליות. השימוש הנרחב בדנסיטומטריה שינה את
המונחים.
ב-1993 נפגשה קבוצת עבודה מטעם ה-WHO לצורך קביעת אבחנה עקבית של אוסטיאופורוזיס בבדיקות
צפיפות העצם. שימוש, כמקובל, בסטייה של 2 סטיות תקן מהממוצע של נשים צעירות, כגבול התקין, הביא לשכיחות גבוהה ביותר (45%) של אוסטיאופורוזיס בנשים מגיל 50 בארה"ב.
קביעת הגבול ל-3 סטיות תקן מתחת לממוצע הביא לשכיחות נמוכה מאוד וללא קשר לסיכון לשברים בנשים
פוסטמנופאוזליות, ועל כן הוחלט, להתפשר על 2.5 סטיות תקן שהביא לשכיחות אוסטיאופורוזיס של הירך אצל
17% בנשים מגיל 50. דבר זה התאים להערכה המקובלת (15%) של סיכון לשבר בצוואר הירך במהלך
החיים לנשים מגיל 50 בארה"ב.
הקבוצה הוסיפה את המונח אוסטיאופניה כדי להדגיש שישנן נשים שאינן עונות על הקריטריון של אוסטיאופורוזיס
יש צפיפות עצם נמוכה וסיכון מוגבר לשברים.
הגבול העליון של אוסטיאופניה נקבע לסטיית תקן 1 מתחת לממוצע נשים צעירות, תחת הגדרה זו כמחצית
הנשים הפוסטמנופאוזליות הלבנות בארה"ב הן אוסטיאופניות. לא היתה סיבה ביולוגית או אפידמיולוגית
ברורה לקביעה זו.
מונחים אלה נועדו לשפר את התקשורת ויכולת ההשוואה בין אוכלוסיות ולא לצורך החלטות רפואיות.
בגלל חסר במונחים רפואיים אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס אומצו ושולבו בהנחיות קליניות ובדוחות של מכוני
דנסיטומטריה.

מטופלים המאובחנים כאוסטיאופנים, אינם חולים. ידיעה זו יכולה לגרום לחרדה מתמשכת.
לכן חשוב להדגיש למטופלים שאין להם מחלה ושינוי אורח חייהם יעזור משמעותית בהורדת הסיכון לשברים.

קיים מתאם בינוני בלבד בין המדידות באתרים שונים כך שניתן לאבחן אוסטיאופורוזיס באתר אחד ולא בשני.
נהוג להתייחס לתוצאה הנמוכה יותר מבין האתרים, דבר המעלה את מספר הנשים המוגדרות כאוסטיאופורטיות
או אוסטיאופניות, אך לא משפר את הניבוי לשבר בירך או שברים לא חולייתיים, Nonvertebral, מה-T score
של צוואר הירך.
אוסטיאוארטריטיס והסתיידות של מפרקי הפאסט (facet joints) גורמים בדרך כלל לעלייה ב-BMD של עמוד
השדרה, בעיקר מעל גיל 65, וזה בדרך כלל לא קורה בצוואר הירך.
BMD חולייתי הנמוך מזה של צוואר הירך עשוי לנבא עלייה בסיכון לשבר חולייתי - במקרים של חוסר התאמה,
סביר להתייחס ל-BMD של צוואר הירך.
צפיפות העצם נמצאת במתאם גבוה עם חוזק העצם.
מחקרים פרוספקטיביים של נשים וגברים הדגימו אסוציאציה חזקה בין BMD והסיכון לשברים, בעיקר בירך.
קשר בין ירידת ה-BMD והגברת הסיכון לשברים - אין סף ביולוגי טבעי ועל כן הגדרת BMD נורמלי הינה
בהכרח שרירותית.

גורמי סיכון לשברי ירך וחוליות 
אוסטיאופניה הינה מושג רחב מדי לצורך קביעת סיכון לשבר. 
ה-BMD הינו רק אחד מגורמי סיכון רבים המשפיעים על הסיכון לשבר.
גיל, הינו גורם סיכון עצמאי וחזק לרוב סוגי השברים ללא קשר ל-BMD.
ניתן להשתמש בגיל וב-BMD להערכת הסיכון לשברים שונים אצל נשים.
כמעט מחצית מהגברים מגיל 50 יכולים להיות מאובחנים כאוסטיאופנים, אך הסיכון שלהם לשבר לא חולייתי
הינו רק כשליש מהסיכון של אישה אוסטיאופנית באותו גיל.
בדומה, נשים אוסטיאופניות שחורות או היספניות הן בעלות סיכון נמוך יותר לשברים יחסית לנשים לבנות עם 
אותו BMD. 
גורמי סיכון קלינים נוספים משפרים את הערכת הסיכון לשברים.
מעבר לגיל ול-BMD, מין, מוצא אתני ושברים קודמים - הינם גורמי סיכון משמעותיים לרוב סוגי השברים.

חשוב לדעת: 
אישה שעברה שבר בחולייה היא בעלת סיכון של פי 4 לפחות לשבר חולייתי נוסף ללא קשר ל-BMD שלה,
ולכן כל מי שעבר שבר בחולייתי מוגדר כאוסטיאופורוטי וזקוק לטיפול תרופתי.

שכיחות השברים "השקטים קלינית" בחוליות, כלומר המאובחנים רק באמצעות צילום, עולה עם הגיל ועם
הירידה ב-BMD. רוב מכשירי הדנסיטומטריה יכולים גם לשמש לאיתור שברים אלה. הערכה זו יחד עם טיפול
ב-ביספוספנטים לנשים עם שבר מוכח רדיוגרפית בחוליה, הינה יעילה מבחינה כלכלית/רפואית בנשים מעל
גיל 60 עם T score בין מינוס 2.0 למינוס 2.4.
משקל הגוף הינו גורם משמעותי גם ל-BMD נמוך וגם לסיכון לשבר בירך, אך אינו גורם סיכון עצמאי.
אם ידוע ה-BMD של האישה, ידיעת משקלה אינו מוסיף דבר לקביעת הסיכון לשבר.
אוטמים מוחיים מעלים את הסיכון לשברים בצוואר הירך עקב דלדול עצם מהיר ופגיעה נוירומוסקולרית
שעלולה להגביר את הנטייה לנפילות.
בבדיקה פיזיקלית, אישה שלא מסוגלת לקום מכיסא ללא עזרת הזרועות נמצאת בסיכון כפול לשבר בירך,
לעומת אישה שקמה ללא עזרת הזרועות.
שתייה של מעל 2 משקאות אלכוהוליים ליום מכפילה את הסיכון לשבר בירך, ואילו שתייה של 1-2 משקאות
ליום, נוטה להגדיל את ה-BMD ואולי אף מפחיתה את הסיכון לשבר.
קומדין חוסם את הקרבוקסילציה של אוסטאוקלצין שהוא מרכיב גרמי חשוב ויש הטוענים ששימוש ממושך
בקומדין עלול להעלות את הסיכון לשבר. אך דעה זו הופרחה ע"י 3 מחקרים פרוספקטיביים גדולים.

מעבר לחישוב הסיכון לשבר, חשוב לזהות גורמי סיכון הניתנים לשינוי:
הפסקת עישון מורידה פי 2 את הסיכון לשני סוגי השברים.
תיקון הפרעות בראייה, ע"י התאמת משקפיים או ניתוח קטרקט, מוריד בכ-50% את הסיכון לשברי ירך.

טיפולים 
תרגילים נושאי משקל כגון הליכה או גולף, יכולים להעלות את צפיפות העצם ב-1-2% ולהוריד את הסיכון
לנפילות ולשברי ירך. בנוסף, הם מורידים תחלואה קרדיווסקולרית ותמותה מכל הגורמים. הכמות, שכיחות
וסוג התרגילים שישפרו את חוזק העם ויורידו את הסיכון לשברים, לא ידועה.
אצל קשישות עם חסר סידן וויטמין D - תוספת סידן הורידה את הסיכון לשברים שונים, אך לא ברור אם 
התוספת לנשים בריאות מועילה.
מחקר ה-Women’s Health Initiative הדגים ירידה של 20-30% בשברים ע"י תוספת 1000 מ"ג סידן
ו-400 יחידות ויטמין D רק בנשים מעל גיל 60 שהתמידו בטיפול.
מאידך, התוספות גרמו לאבני כליה ב-4 מתוך 1000 נשים שטופלו במשך 7 שנים.
מטה-אנליזה של מחקרים רנדומלים מדגים שעל מנת לקבל ירידה בסיכון לשברים יש לתת לפחות 700
יחידות של ויטמין D.

טיפול תרופתי 
רוב ההנחיות הקליניות ממליצות על טיפול פרמקולוגי לנשים פוסטמנופאוזליות עם שבר בחוליה או T score
של מינוס 2.5 או פחות בירך או בחוליות. אין הסכמה לגבי נשים עם BMD גבוה יותר.
כל הטיפולים המומלצים ע"י FDA משפרים את ה-BMD ומורידים את הסיכון לשברים חולייתיים בנשים
פוסטמנופאוזליות עם אוסטיאופורוזיס או BMD נמוך.
שברים חולייתיים הינם סיבה משמעותית לנכות, בעיקר לנשים שכבר חוו שבר קודם, אך הגורם העיקרי לנכות
הינו שברים לא חולייתיים. רק חלק מהטיפולים לאוסטיאופורוזיס הוכחו כמורידים את הסיכון לשברים לא חולייתיים ושברי ירך אצל נשים עם BMD בחוליות או בירך של מינוס 2.5 ופחות, או שחוו שבר חולייתי.
אף אחד מהטיפולים המומלצים ע"י ה-FDA פרט לאסטרוגן, לא הוכח כמוריד את הסיכון לשבר לא חולייתי
בנשים אוסטיאופניות.
יש לציין ש-אלנדרונאט מוריד באופן מובהק את הסיכון לשבר לא חולייתי ושבר ירך בנשים עם T score של
הירך מתחת למינוס 2.5 שלא חוו שבר חולייתי, אך לא אצל נשים עם BMD גבוה יותר.
דבר דומה נמצא בטיפול יומי ב-איבנדרונאט (בונאט בישראל, ניתן רק למניעת שברים בממאירויות) במינון
של 2.5 מ"ג ליום שהוריד את הסיכון לשברים לא חולייתיים רק בנשים עם BMD של פחות ממינוס 3.0, ולא
השפיע כלל כאשר ה-BMD היה גבוה יותר.
כיום מנסים לפתח מערכות שיזהו נשים אוסטיאופניות עם גורמי סיכון נוספים שירוויחו מטיפול פרמקולוגי,
אך קודם יש להוכיח שטיפול ב-ביספוספנטים יוריד משמעותית את הסיכון לשבר לא חולייתי בנשים אוסטיאופניות
עם גורמי סיכון נוספים.
5 שנות טיפול בנשים אוסטיאופניות פוסטמנופאוזליות יעלה בין 70 ל-332 אלף דולר לכל תוספת של שנת
חיים מתואמת איכות חיים. תוצאה שהיא מעל ה-50 אלף דולר המקובלים, כך שהטיפול אינו נחשב כבעל
יעילות כלכלית רפואית מספקת.
במקרה של גורמי סיכון נוספים כמו טיפול בקורטיקוסטרואידים (המכפילים את הסיכון), הטיפול כן משתלם ויעיל
גם מבחינה כלכלית.

טיפולים נוספים
תרופות רבות נוספות נבדקות לאוסטיאופורוזיס ע"י חברות תרופות וישנם גם מעט מחקרים תזונתיים. 
ידוע שרמות הומוציסטאין גבוהות מעלות את הסיכון לשברי ירך באופן משמעותי ובמקרים אלה יש לתת
תוספים של פולאט ו-ויטמין B12 להורדת רמת ההומוציסטאין. יתכן שזה יוריד את הסיכון לשברים בירך.
תזונה עשירה בחלבון מן החי ודלה בפירות ובירקות גורמת לאצידוזיס מטבולית כרונית קלה שעלולה
לעודד אבדן עצם.
נערכים מחקרים לבדוק אם שיפור מאזן החומצה בסיס מאט את קצב אבדן העצם.

יום חמישי, 18 ביוני 2015

דלקת בדרכי השתן Urinary Tract Infection

נשים נמצאות ברמת סיכון גבוהה יותר ללקות בדלקות בדרכי השתן מאשר גברים.
דלקת של דרכי השתן אשר תחומה רק בשלפוחית השתן יכולה להיות כואבת מאוד ולהוות מטרד.
אולם, דלקת אשר מתפשטת אל עבר אחת הכליות יכולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת.
נטילת תרופות אנטיביוטיות הן הדבר המקובל ביותר לטיפול בדלקות בדרכי השתן. אולם ניתן לנקוט
במספר צעדים על מנת להקטין את הסיכוי ללקות בדלקת בדרכי השתן מלכתחילה.

סימפטומים
לא כל אחד אשר לוקה בדלקת בדרכי השתן מפתח תסמינים ברורים ונראים לעין, אולם מרבית בני האדם
מציגים תסמין אחד או שניים. באופן כללי, דלקת בדרכי השתן מלווה בדרך כלל באחד או יותר מן התסמינים
שלהלן: 
צורך חזק ועקבי לתת שתן
תחושת צריבה בעת מתן שתן
דליפה תמידית של שתן במנות קטנות
נוכחות דם בשתן (המטוריה) או שתן עכור בעל ניחוח רב עוצמה
נוכחות חיידקים בשתן

סוגים שונים של דלקות בדרכי השתן
כל אחד מן הסוגים השונים של דלקות דרכי השתן יכול להציג תסמינים אופייניים, וזאת בהתאם לאזור
שבו ממוקמת הדלקת בדרכי השתן.
התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - הכליות - דלקת חמורה של אגן הכליה:
כאבים באזור הגב העליון והצד
חום גבוה
צמרמורות ורעידות
בחילות 
הקאות
התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - שלפוחית השתן - דלקת שלפוחית השתן:
לחצים באזור אגן הירכיים
תחושת חוסר נוחות באזור הבטן התחתונה
צורך תכוף לתת שתן, כאבים בעת מתן שתן
חום גוף נמוך - תת חום
התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - שופכה - דלקת שופכה:
תחושת צריבה בעת מתן שתן

סיבות וגורמי סיכון
מערכת השתן מורכבת מן הכליות, צינוריות השתן, שלפוחית השתן והשופכה.
כל אחד ממרכיבים אלה משחק תפקיד חשוב בהרחקת הפסולת מן הגוף.
דלקות בדרכי השתן מתרחשות בדרך כלל כאשר חיידקים חודרים אל מערכת השתן דרך השופכה,
ומתחילים להתרבות בשלפוחית השתן. על אף שמערכת השתן מתוכננת כך שהיא אמורה למנוע את
כניסתם של פולשים מיקרוסקופיים אלה, מערכת הגנה זו לעתים נכשלת בביצוע המשימה. כאשר כישלון
כזה מתרחש, החיידקים תופסים שליטה ומתחילים להתרבות וגורמים לדלקת בדרכי השתן במלוא עוצמתה.
מרבית הדלקות של דרכי השתן נפוצות בעיקר אצל נשים והן תוקפות את השופכה ואת שלפוחית השתן.

דלקת של שלפוחית השתן (cystitis)
נגרמת במרבית המקרים ע"י חיידקי אי קולי (Escherichia coli), זן של חיידקים הנמצא בדרך כלל 
במערכת העיכול והמעיים. 
קיום יחסי מין יכול להוביל להתפתחות דלקת של שלפוחית השתן, אך אין הכרח להיות פעיל מינית על מנת
ללקות בדלקת זו.
כל הנשים חשופות לפתח דלקת של שלפוחית השתן כתוצאה מן המבנה האנטומי שלהן - במיוחד עקב
הסמיכות של מיקום מוצא השופכה ופי הטבעת, ועקב המרחק הקצר שבין מוצא השופכה לשלפוחית השתן.

דלקת השופכה (urethritis)
יכולה להתעורר כאשר חיידקים של מערכת העיכול הנמצאים בקיבה ובמעיים עוברים את המרחק הקצר 
שבין בי הטבעת אל עבר מוצא השופכה. יתר על כן, כתוצאה מן המרחק הקצר שבין מוצא השופכה ופתח
הנרתיק אצל נשים, מחלות המועברות ע"י מגע מיני (STD), כגון נגיפי השלבקת הפשוטה (herpes simplex),
מחלת הזיבה והכלמידיה, יכולות גם הן לגרום להתפתחות דלקת של השופכה.

ישנם אנשים להם סבירות גבוהה יותר לפתח דלקות בדרכי השתן מאשר לאחרים.
גורמי הסיכון כוללים בין השאר:
השתייכות למין הנשי - כמחצית מן הנשים יפתחו דלקת בדרכי השתן בשלב כלשהו במהלך חייהן, וחלק
מהן אף יחווה יותר מדלקת אחת. הסיבה העיקרית לכך היא המבנה האנטומי של הנשים. לנשים השופכה
קצרה יותר, דבר המקטין את המרחק שעל החיידקים לעבור על מנת להגיע אל עבר שלפוחית השתן שלהן.

פעילות מינית - נשים אשר פעילות מינית נוטות יותר לפתח דלקת בדרכי השתן. מגע מיני יכול להוביל לגירוי
מוצא השופכה, ולאפשר את כניסת החיידקים בקלות רבה יותר ולאפשר את תנועתם אל עבר שלפוחית השתן.

שימוש באמצעים מסוימים למניעת היריון - נשים אשר משתמשות בדיאפרגמה כאמצעי למניעת היריון 
נמצאות בסיכון מוגבר יותר ללקות בדלקת בדרכי השתן, מאשר נשים המשתמשות בקוטלי זרע כאמצעי
למניעת היריון.

גיל - לאחר גיל המעבר, דלקות בדרכי השתן הופכות נפוצות יותר מכיוון שרקמת הנרתיק, השופכה ובסיס
שלפוחית השתן הופכת דקה יותר וחלשה יותר כתוצאה מאיבוד של הורמון האסטרוגן.

אבנים בכליות - או כל הפרעה אחרת בדרכי השתן.

סוכרת ומחלות כרוניות אחרות - אשר יכולות לשבש את המערכת החיסונית.

שימוש ממושך בצינוריות (צנתר/קטטר) - בשלפוחית השתן.

הופעה חוזרת של דלקות בדרכי השתן
אצל נשים, המערכת החיסונית משחקת תפקיד חשוב מאוד ברמת הסיכון שלהן ללקות בדלקות חוזרות 
ונשנות בדרכי השתן. חיידקים עלולים לחבור אל תאים במערכת דרכי השתן ביתר קלות דווקא אצל
נשים וזאת מכיוון שהן חסרות גורמי הגנה המאפשרים בדרך כלל לשלפוחית השתן להתגונן מפני פלישות
של חיידקים.
ישנו צורך בביצוע מחקרים נוספים על מנת לקבוע מהם הגורמים המדויקים לכך וכיצד ניתן לתפעל את
הגורמים הללו בצורה כזו שיהוו תועלת לנשים המרבות לסבול מדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן שלהן.

תופעות נלוות וסיבוכים
כאשר דלקת בדרכי השתן מטופלת באופן מיידי והיטב נדירים הם המקרים של הופעת סיבוכים כתוצאה 
ממנה. אולם במידה והדלקת אינה מטופלת היא עלולה להחריף ולהוביל אל תסמינים חמורים יותר
הגורמים לאי נוחות ניכרת. דלקות בדרכי השתן אשר אינן מטופלות עלולות להתפתח לדלקת כליות חמורה 
ואף כרונית (דלקת אגן הכליה pyelonephritis), אשר יכולה לגרום לנזק תמידי לכליות.
ילדים קטנים וקשישים נמצאים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר לפתח נזקים בכליות כתוצאה מדלקות בדרכי
השתן וזאת מכיוון שנוטים להעלים עין מן התסמינים או לייחס אותן בטעות למצבים רפואיים אחרים לחלוטין.
נשים בהיריון אשר סובלות מדלקות בדרכי השתן נוטות לרמת סיכון גבוהה יותר ללדת תינוקות בעלי משקל
נמוך או ללידת פגים.
נשים אשר חוו יותר מאשר שלוש דלקות בדרכי השתן שלהן, סביר להניח כי יסבלו בעתיד מדלקות נוספות.

מניעה
ישנן 2 דרכים למנוע דלקות בדרכי השתן:
1. שמירה על היגיינה וטיפול בגורם הדלקת הראשוני.
2. שמירה על היגיינה נכונה בעיקר לגבי נשים, שאצלן כאמור אחד הגורמים העיקרי להופעת הדלקת הוא 
נדידת חיידקים מאזור פי הטבעת לנרתיק. מדובר לא רק ברחצה, אלא גם בניגוב יסודי של פי הטבעת
לאחר כל יציאה, והקפדה על ניגוב הצואה לא לעבר הנרתיק אלא בכיוון ההפוך. 
נשים שהדלקות מתפתחות אצלן בעקבות קיום יחסי מין יכולות להיעזר בטיפול אנטיביוטי מונע.
טיפול בגורם הראשוני מתייחס למשל לגברים הסובלים מדלקות בדרכי השתן עקב אצירת שתן הקשורה
בערמונית מוגדלת. במקרה כזה יש לקבל טיפול להקטנת ממדי הערמונית.

הטיפול
הטיפול בדלקות בדרכי השתן הוא כאמור באמצעות אנטיביוטיקה המתאימה לסוג החיידק הגורם לדלקת;
בכדורים, או בעירוי תוך ורידי המחייב אשפוז בבית חולים. 
בגלל ההבדלים במבנה האנטומי משתנה גם משך הטיפול בין גברים לנשים.
אצל הגברים עלול שתן נגוע בחיידקי הדלקת להצטבר בשלפוחית, ולכן נדרש טיפול ממושך יותר בין 7-10
ימים, בעוד שאצל הנשים יספיקו 3-5 ימים בלבד לטיפול בדלקת באותה חומרה, ולעתים אפילו יספיק 
טיפול אטיביוטי חד-פעמי. 
טיפול בדלקת חריפה יותר עשוי להימשך כ-3 שבועות.

האלטרנטיבה
ברפואה הסינית 
דלקת בדרכי השתן נגרמת מעודפי לחות וליחה בגוף - כדי להתגבר על כך מומלץ לשתות חליטות קמומיל 
בשילוב אכינצאה ושן ארי, או תמצית אלוורה.

בנטורופתיה
מומלץ על משקאות משתנים כמו: מיץ סלרי, מיץ מלפפון, מיץ חסה, מיץ פטרוזיליה, מיץ סלק. שתי כוסות 
ביום יסייעו בהפחתת הדלקת.
כדאי לשלב בתפריט היומי כמה שיני שום טריים; הידוע בסגולותיו נוגדות הדלקת.
תוספי מזון העשויים לסייע בימים הראשונים של הדלקת הם: ויטמין C, ויטמין A, בטא קרוטן, אבץ.
כמוסות של חמוציות המשפיעות על האיזון החומצי בדרכי השתן הפוגע ביכולת ההישרדות של החיידקים.
מעבר לכך, מומלץ הן לנשים והן לגברים להקפיד על שתיית 3 ליטרים מים ביום ולהימנע מצריכת סוכרים
מתועשים ופחמימות מזוקקות.
לנשים מומלץ לשטוף את הנרתיק בתמיסה המורכבת מכוס מים פושרים ומ-20 טיפות שמן עץ התה, הטיפול
יסייע בחיטוי דרכי השתן. התמיסה הנ"ל מתאימה לשימוש לאחר השתנה או קיום יחסי מין. 
יש להכין בדקדקנות מכיוון שריכוז גבוה יותר של השמן עלול להיות רעיל.
השפעה מחטאת תתקבל גם מתמיסה של 2 כפיות תה "חותם הזהב" בכוס מים.

טיפול לנשים בלבד
מרבית החיידקים בגופנו זקוקים לסביבה בסיסית יחסית לצורך פעילותם והתרבותם. מחקרים שנערכו 
בשנים האחרונות מראים כי שתיית מיץ חמוציות משנה את דרגת החומציות בשתן (pH) ויוצרת בנוזל השתן
תנאים המסייעים בהשמדת החיידקים. מהמחקרים אף עולה כי שתייה יומיומית של מיץ חמוציות מונעת
התפתחות של זיהומים חוזרים בדרכי השתן. בעקבות המחקרים ממליצים כיום לנשים הסובלות מזיהומים
חוזרים בדרכי השתן (שלא בגלל פגם מבני) לשתות מדי יום לפחות כוס מיץ חמוציות.
לעומת זאת, הדבר לא הוכח כיעיל בגברים הסובלים מדלקות בדרכי השתן על רק ערמונית מוגדלת.